לפני שנתיים עמדנו יחד בכיכר החטופים בתל אביב, בליל שבועות. בלב הלילה. בלב הכאב. בלב השאלה איך ממשיכים. הובלנו יחד תיקון ליל שבועות, לא כטקס רגיל, אלא כמעשה של אחריות. עמדנו יחד, הקשבנו, למדנו, וחיפשנו שפה של חיבור בתוך שבר. מאז הרבה השתנה, לשמחתנו, וגם הרבה עדיין לא. הכאב עוד כאן, האובדן כבד, והחברה הישראלית זקוקה, אולי יותר מתמיד, למי שמוכנות להחזיק קצוות, לפתוח דלת, לקרב לבבות ולא לוותר על השיחה. שבועות מזכיר לנו שקבלת תורה היא לא רק אירוע מן העבר; היא קבלת אחריות בהווה. במרכז החג...

חברות יקרות, מנהיגות מחברות, האביב כאן. כמעט ולא שמנו לב איך הימים התארכו, איך הפריחה דחקה את האפרוריות ואיך פסח, חג החירות הגיע בצעדים שקטים אל תוך המציאות המורכבת שלנו. אנחנו מוצאות את עצמנו בימים עמוסים, מלאים בעשייה, בדאגה לאהובים ובאחריות המנהיגותית שמונחת על כתפינו. בתוך המרוץ הזה, קל לשכוח לעצור. השנה, המילים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" מהדהדות בנו בעוצמה אחרת. המילה מצרים אינה רק מקום גיאוגרפי בסיפור עתיק; היא מלשון "מיצרים", אותם מקומות צרים,...

מאת ד״ר עליזה לביא חזרתי לאחרונה ממסע הרצאות בניו־יורק, ואני מבקשת לשתף אתכן לא בכותרת ולא בסיכום אירועים, אלא בתחושה עמוקה שלא מרפה ממני מאז. לא מדובר בחשש תיאורטי. זהו פחד חי. כזה שפוגשים בעיניים של אנשים. יהודים מזרמים שונים, בגילים שונים, מכל מנעד הקשת הפוליטית, מדברים היום על אנטישמיות לא כאיום עתידי אלא כמציאות יומיומית. תחושת חוסר ביטחון. בלבול. העדר כתובת ברורה, לא פוליטית ולא מוסרית. שוטר בכיר במסצ׳וסטס אמר משפט שלא יוצא לי מהראש: בארצות הברית של היום, רק ילדים יהודים לומדים...