top of page
Search

השקת יוזמת האחדות במוזיאון הסבלנות בירושלים

ביום חמישי האחרון, פורום מנהיגות מחברות התכנס במוזיאון הסובלנות בירושלים למעמד מרגש: השקת יוזמת האחדות. מדובר במהלך פורץ דרך שמטרתו להציב את ערך האחדות בלב השיח הציבורי והמנהיגותי בישראל.


באירוע התקיים חיבור יוצא דופן בין מדע לתיקון חברתי: פרופ' רנה לוי, נוירופרמקולוג מוביל, הציג מחקר מרתק על המנגנונים המוחיים של שנאה קבוצתית. ממצאיו, לצד ההבנה העמוקה של הפורום שלנו בכוחו של חיבור נשי, הובילו לשיתוף פעולה חדש המשלב ידע מדעי עם פעולה בשטח למען חברה סולידרית ומכילה.


כחלק מהאירוע, ביקרנו בתערוכה "6:29" – תערוכה עוצמתית המוקדשת לבוקר ה-7 באוקטובר, שסיפקה לנו נקודת פתיחה מדויקת לשיח על כאב, תקווה ואחדות. המשכנו את היום במעגלי שיח אינטימיים בהובלת חברות הפורום.

נוכחותכן חיזקה את התחושה שאנחנו יחד - ואנחנו ממשיכות להוביל, להקשיב ולבנות עתיד אחר.



השקת יוזמת האחדות הנשית יהודית //

 

ד"ר עליזה לביא

מה גורם למדען יהודי מוערך מסיאטל, שמתמחה בחקר המוח, לפנות אליי? פרופ' רנה לוי קרא את ספריי ואת העשיה סביבם, ובשיחת טלפון טראנס־אטלנטית מתמשכת הוא שיתף בתובנות על שנאת חינם, על זיכרון קולקטיבי ועל נשים. הוא טוען, והציג מחקרים, ששורשי השסע נעוצים עמוק במנגנונים מוחיים של שייכות וזהות. ושהדרך לריפוי… עוברת דרך נשים. הוא התרגש ללמוד על פעילות פורום מנהיגות מחברות – ויחד טווינו שיתוף פעולה חוצה יבשות.


רגע לפני תשעה באב יחד עם חברותינו שמיד התגייסו להנחות קבוצות שיח טלי דביר לבנת, ד"ר חלי אברהם, ד"ר עופרה הקשר, רוניה רובינשטיין ומיכל נקר ונשים מכל רחבי הארץ, נפגשנו במוזיאון הסובלנות בירושלים להשקת יוזמת האחדות הנשית־יהודית. מרחב שמבקש לאחות, לאחד, ולהחזיר את השפה המשותפת לחברה הישראלית. רגע לפני תשעה באב, שמעמיד בפנינו מראה כבר אלפי שנים - מה קורה כשהלבבות נסגרים והקשר ניתק אנחנו בוחרות לפתוח דלת. לאחות. לאחד. ולחזור לשפה מחברת.


 

איך מרפאים חברה שסועה?איך משיבים את האמון שאבד?ואיך מייצרות שיח חדש לא רק בין קצוות פוליטיים, אלא בין לבבות?

 

זו בדיוק הייתה הקריאה כשייסדנו את פורום מנהיגות מחברות: קריאה להשיב את הקול הנשי ללב השיח הציבורי.לא כתגובה. כמעשה של תיקון.לא קול שמבקש לשלוט, אלא קול שמבקש לחבר.לא קול שמגביה את עצמו על הקצוות, אלא כזה שנעמד ביניהם, ומציע גשר, הקשבה, וריפוי.

 

החיבור עם פרופ' רנה לוי נולד בדיוק מהמקום הזה.שני עולמות מדע וחברה נפגשים סביב אותה הבנה:שהשסע לא נובע מרוע, אלא ממנגנונים עמוקים של שייכות.ושהריפוי לא יגיע מכוח אלא מהבנה. מהקשבה. מהמוכנות לפגוש את ה"אחר".

פרופ' לוי הביא עמו הבחנה חשובה בין שנאת חינם אישית לשנאת חינם קבוצתית.אצלנו בפורום אנו מתוודעות למנגנונים ורוקחות תרופה במינונים משתנים:  הקשבה. חמלה. צדק מאחה.היכולת לבנות גשרים גם כשהלב פצוע. ועוד הדרך ארוכה וכמה טוב שמצאנו שותפות ושותפים להמשך המסע.

ד"ר חלי אברהם // מעגלי שיח מוזיאון הסובלנות ירושלים

 

המעגל שלנו נפתח בסבב שמות קצר, שחשף במבט ראשון את הגיוון סביב השולחן. המטרה הייתה פשוטה אך עמוקה: למצוא כלים שיעזרו לכל אחת מאיתנו להתמודד עם רגעי קונפליקט ולהמירם לשיח קשוב, מאפשר, ואנושי.

 

כדי לעורר דיון משמעותי, התפצלנו לזוגות ושיתפנו סיפורים אישיים רגעים טעונים שפגשו אותנו, אך ברגע מכריע הפכו דווקא להזדמנות להקשבה ולדו שיח. רגע לפני הפיצול, הצגנו בקצרה את שלוש רמות ההקשבה (מתוך 4), של תאוריית U של פרופ’ אוטו שרמר, מתוך שאיפה לתרגל בזוג את הרמה השלישית: הקשבה בלב פתוח.

 

במעגל החוזר, כל אחת שיתפה כלי שעזר לה להמיר קונפליקט פוטנצילי לשיחה קשובה: מודעות עצמית; היכולת להתגייס לטובת האחר; חמלה; הבנה שהאחר הוא אדם כמוני; ישיבה פנים אל פנים תוך שמירה על קשר עין; שאלת עצמי "האם אני באמת מוכנה להקשיב?" ; התחברות לתחושות הגוף; ולבסוף הומור. כך נוצרה ערכה של כלים מחזקים ומחברים.

לא נשארנו פה, הדיון עלה שלב של אתגור  שהרי לרוב, הנושא בבסיס הקונפליקט הוא אמיתי, נוקב, ומגלה פערים קשים לגישור. ושם, דווקא שם, נמדדת ההקשבה. המסר החבוי בתהליך במעגל הוא שיש לנו כבר את הכלים – רק צריך לתרגל אותם כל הזמן.

 

את המפגש חתמנו בביטוי מן המקורות שהעניקה לנו מיכל: "אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום" וביטוי שהעניקה לנו יעל (בהשראת פרופ’ חביבה פדיה): "כולנו מועדים לחמלה" ביטויים שהם גם תובנה וגם כוונה לעתיד.ערב תשעה באב

ד"ר עופרה הקשר // מעגלי שיח מוזיאון הסובלנות ירושלים

 

עלינו לירושלים.

למקום שמסמל יותר מכל את מה שימים אלו מבקשים מאיתנו.

נשים שעוסקות במרחבי מנהיגות ,עשייה  והשפעה

מבקשות ללמוד ביחד ולהשמיע קול.

ההרצאה המכוננת של פרופ לוי

ואחכ מעגלי שיח בהם עלינו קומה בשאלה  כיצד אפשר להחזיק את הקצוות ולעודד שיח שיש בו מקום לריבוי קולות.

יצאתי בתחושה פנימית עמוקה

שיש תקווה שאפשר אחרת

לינק למאמר במגזין דיפלומט:


 

 
 
 

Comments


bottom of page